הביקורת מהללת ומשבחת.
כולם מדברים עלייה.
רוצים לקחת חלק, לגעת, להרגיש ולהריח מעט מאבק המילים שהיא מפזרת.
אך מה קורה כאשר הביקורת נוקבת, צפופה, לעיתים מטיפה, מלמדת, כמעט יורדת לנקבי הפעולה ומחפשת ספק צניעותה ספק בגדולתה לשנות ?
אם תשאלו אותי. ביקורת היא הכלי הממולח, החד, הזמין ביותר להגיד את האמת העובדתית בלי ללכלך את הידיים יותר מדי.
היא דוהרת לכיוון המטרה, ממוקדת,זהירה ומחפשת שינוי.
יש האלו שיעקמו גבה , יהפכו את הצלחת על פיה ויאמרו כי ביקורת היא הבמה החופשית של הטוקבקיסטים, אנשים ממורמרים חסרי מעש, כותבים כישרוניים המחפשים להישמע דרך משפט או רצף תכנים שכל מטרתו לחולל סערה ולא משנה מי ייפגע בדרך.
אך האם זאת האמת?
בניסיוני לפרק את סיבי מחשבתו של הכותב בתור היותי כותבת ולנסות לאגד בין הגאונות, היצירה ותמרון המילים קבלתי משוואה לא מפתיעה.
כולנו מבקרים.
אנו מבקרים בדעותינו שמבועות ביומיום במקום העבודה. דעותינו על שיח או פועלו של חבר קרוב או מכר, דעתנו על מנהיגי המדינה והאומה, המצב הסוציואקונימי ואפילו על מצבנו בכלל.
הביקורת לא מחפשת להשתלח אך לעיתים פגיעתה ממוטטת יסודות של שנים.
היא אינה מחפשת להתרווח אך לעיתים כוחן של המילים מפלס בה גשר רחב וביטוי לאמרות שהיו חבויות בארון שנים.
הביקורת אינה מונעת מאגו.
היא מונעת ממקום משפר,חווה, מווסת שכל מטרתו לסנן תכנים ודעות שלא נשמעו עד כה.
היא חסרת זהות. לא ניתן להגדיר אותה כחיובית כי לעיתם בצד המואר היא תראה הכי חשופה שיש.
מטרתה לעלות ולא להתעלות ובעיקר להציג את העיקר.
לכל ביקורת קיים סבך חוטים שקשה להבין את הקשרו.
שם ניתן למצוא את הטוקבקיסטים, הדעתנים שרואים בבמה החופשית מהלך נגד הרוח ושוכחים לעיתים את הצד החשוב של העניין.
אם זאת זהו אחוז קטן, מזערי שעוטף את חוג הביקורת ולא באמת מוריד מערכה.
נשאלת השאלה מדוע קשה לנו כל כך לקבל בקורת?
אנו כבני האדם, יצורים נהנתנים ורווי תאוות לא אוהבים לספוג.
כשם שהתמרדנו בגיל צעיר תחת מרות הורינו, בבית הספר תחת מרות המנהל ואפילו בצבא תחת מרות המפקד כך גם הביקורת לא חודרת אלינו.
ביקורת היא המראה המציגה את הצד ספק חשוף ספק מטושטש היטב של מהמורות השנים.
לעיתים תמצא הביקורת נוקבת יתר על המידה אף מכפישה אך לרוב מבוססת על עובדות שאיכשהו מתחברות אליה.
במספר שנותיי כיוצרת, הכרתי אנשים מיוחדים שיכלו להכיל ביקורת, לפשטה ואף לתמרן אותה לצד הטוב ביותר.
כששאלתי אותם איך הם מחוסרי שריון, לא מחפשים להתגונן ושלווים העלו בפניי את התשובה המספקת.
"כולנו, אנשי החופש והרוח, לא אוהבים ביקורת. אני לא חייב לקבל אותה אך אני מחויב להיענות אליה"
משמע, שלא חייבים לקבל כל תיוג שהדביקו לך אך מחובתך להקשיב.
אינך חייב להאמין בכך, אינך חייב ליישם זאת אך מחובתך להיענות לעולם החופשי שכל כולו ביטוי.
הכרתי גם אנשים שסירבו להקשיב, שאטמו אוזניהם וסגרו עיניהם כאילו הביקורת באה להשמיד את פועלם, להכפיש את שמם ולמחוק את זהותם.
אני מאמינה שהכול מסתכם בפרופורציה.
כשם שהביקורת מהללת ומשבחת היא מאירה, מעירה ובוחשת בקלחת.
החיים של כולנו עוגנים בנמל הביקורת שגליה מעוררים שיח וסערת מוחות.
הביקורת לא תסתיים לעולם כי אין לה מקור התחלה
היא מבעבעת מתוך מילות אהדה ומכתב דיו זועם.
מסתכמת המסקנה כי בקורת היא הדרך הבוטה להישאר שפויים ולתת הצדקה שכל החיים הם לא יותר מאשר ניסוי וטעייה.
כל הזכויות שמורות: אור-טל ביבאס חיים
אור-טל ביבאס חיים 2012
